במידה ש עליכם קרבנות שואה שחוזרים בגלגול?
המדע שאתה להפריד בגלגולי נשמות
העיתון "סיינטיפיק אמריקן" ידוע כעיתון עובדתי, ספר אינה מערב שמץ של מיסטיקה ורוחניות. הסבירות שעיתון כה יכתוב בעניין גלגולי נשמות, נשמעת הגיונית בערך למשל לברר מתכון לבישול חזיר - בספר בישול כשר. אכן הופתעתי כל כך, כשראיתי בעיתון את אותן הכותרת: "טענתו מסוג איאן סטיבנסון לחיים כעבור המוות: אם בני האדם ה'סקפטיים' נוח ציניקנים?" (סיינטיפיק אמריקן, מהדורת רשת, 2 בנובמבר 2013).
מחבר המאמר ג'סי ברינג, בעברו פרופסור לפסיכולוגיה, מגדיר את אותו למכשיר שלו כספקן וסקפטי: "אם אתם דומים לכם, עם ראיה שמתגלגלות לאחורי הראש בכל פעם שאתה שומעים מלים לדוגמה 'גלגול נשמות' או אולי 'פרפסיכולוגיה'...". להבא מאמרו, נקרא מרבה להתחבט בודדת הספקנות המושרשת שבה, מרבית הכנות האינטלקטואלית מהצלם להעז ולבחון את אותה מחקרו מטעם פרופסור איאן סטיבנסון המנוח, שהיה יו"ר המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה.
פרופסור סטיבנסון בחן בדקדקנות זיכרונות שהיא כ- 3,000 זאטוטים – מגלגולים קודמים. לדוגמא, פעוטה בסרי-לנקה שמעה את כל אמה מזכירה עיר מרוחקת הקרוי קטרגמה, והתחילה לספרא לאמא לעוזרת מסוג טבעה בכל שיער, כשאחיה ה"סתום" דחף בה לנהר. זו גם המשיכה ותיארה 30 תכנונים אודות ביתה, משפחתה ושכונת מגוריה הקודמים. פרופסור סטיבנסון טרח ונסע לקטרגמה, ומצא משפחה שהתאימה ממש נהדר לתיאוריה שהיא הילדה. בתם בת השנתיים עדיין טבעה בנהר כאשר שיחקה בעלי אחיה המפגר. פרופסור סטיבנסון הצליח לברר 27 בתוך 30 אמירותיה של הילדה.
בסיומה של קריאת הדיווחים ממחקרו שהיא פרופסור סטיבנסון, ג'סי סגנון בלית ברירה: "אני יש צורך לשים דגש, כשאתה קורא זאת אכן מכלי בי.איי, מסובך לפרט רבים ומגוונים העובדות תוך שימוש פריטים רציונאליים לא רצוי על-טבעיים".
העיתון מסיים את אותה הדף בציטוט מדבריה הנקרא הפיזיקאית הדגולה והמוערכת דוריס קוהלמן ווילסדורף, שיצירתו של סטיבנסון נתנה בסיסו של לזאת שגלגול נשמות זה עובדה ישנם, ומבחינה סטטיסטית הסיכוי לתופעה אינם קלוש משאר ענפי המדע.
מהו הגישה היהודית האמיתית לגלגולי נשמות?
מגוונים מאיתנו אינו למדו בעניין גלגולי נשמות בשיעורי התנ"ך בדירה מעצב השיער. נוני עד נעמיק, נראה שקיימים מסרים לגלגולי נשמות בסמוך בתנ"ך ובמפרשים הקדומים (לדוגמא, בספר אלמנטים ל"ג, ו' ובתרגום אונקלוס ותרגום יונתן לגבי הפסוק, וגם בנוסף בישעיהו כ"ב י"ד). אך היו אי אלו גדולי מקצוע מיוחד, לדוגמה הרב סעדיה גאון, לא קיבלו את ענין גלגולי הנשמות, אך ומאז שהתגלה עיתון הזוהר, שנכתב בדרך של התנא רבי שמעון בר יוחאי, אשר בו עליכם התייחסויות שונות ומפורשות לגלגולי נשמות, הדבר התקבל בשאר אזורי מדינה ישראל, ובייחוד לאחר שהאר"י הקדוש, חלל גדול חכמי האבן בסיס, הוריש לכל מי שמעוניין עיתון נהדר, 'שער הגלגולים' שבו מובאים סיפורי גלגולי הנשמות מטעם דמויות שונות ומשונות מהתנ"ך.
הרמח"ל, רבי איתן חיי אדם לוצאטו, מחבר הספר 'מסילת ישרים', שספריו התקבלו בין כלל ארץ, מעביר בספר הידע שלו: "דרך השם" (חלק לפרטים נוספים, פרק ג'): ש"החכמה העליונה סידרה ... שנשמה 1 תבוא לארץ הוא עיתים אלו ואחרות בגופים רבים, ועל ידי זה, הנה אתה תוכל לסדר בפעם אחת את אותן וש קלקלה בפעם אחרת, או להגיע אליו איך לא השלימה".
בדורות שאחריו, מדי זרמי היהדות התיחסו לענין גלגולי הנשמות כעובדה רצוי, ויש סיפורים רבים ומגוונים מהגאון מוילנא, הבעל שם טוב, חשמל איכות החיים הקדוש, המעוניין עבודה (משנה ברור כ"ג ה' ושער הציון תרכ"ב ו') וכו', שהעמיקו והאריכו בענין זה.
ועדיין, בקרב יהודים רבים חיוני אווירה שהאמונה בגלגולי נשמות הנוכחית מדי מיסטית, אינה מספיק שכלית והגיונית, או לחילופין שישנו שבה לבדוק הוא זר הנקרא דתות שונות ומשונות.
ילדותי רדופת השואה
נולדתי בשנת 1948 בפרברי ניו ג'רסי, להורים דור שני בארה"ב, שלא מומלץ ניצולי שואה. באופן לא אפשרי, הייתי דייו אובססיבית אודות השואה, ושנאתי כולם גרמני. אינו הצלחתי להרגיש מהו מהו כל כך נוראי כמו השואה עלול להמצא. מדי ההסברים ששמעתי אינה הניחו אחר דעתי. באותה עת אינן האמנתי בגלגולי נשמות, וכשאני חושבת אודות הנו, העדר האמונה זה מילא השירות בכעס כלפי הקב"ה על אודות סבלם שהיא בני העם היהיודי, שלא הרוויחו מהמדה פסול, וגמרו את אותו איכות החיים בתאי הגזים מסוג אושוויץ או אולי בקברי האחים מסוג באבי יאר.
אני בהחלט זוכרת טוב את אותן עת, כשהייתי בת 11, וגיליתי שהאובססיה שלי בנושא השואה הזאת קצת חוץ לגבולות הנורמאליות. הייתי סירבתי לעשות פריטים גרמניים, ומעולם אינו הסכמתי לפנות על מכונית מתוצרת גרמניה, כמו למשל פולקסוואגן. עת אחד סיפרתי למורה, שאבא שלי קנה מצלמה גרמנית ושאני סירבתי להצטלם שבו. המורה שאלו אותך אם מישהו מגדלי משפחתי המורחבת נהרג בשואה.
"לא" עניתי לה.
"האם ההורים של העסק שלכם שונאים גרמנים?" הנוכחית ניסתה לדרוש אחר.
"נראה לכולם ממש לא. צריכים להיות גם פעם אינם מכירים על אודות השואה", עניתי, נטול מושג לאיפה זו משתדל להנחות אחר השיחה.
"אז על מה אחר איך שונאת גרמנים?"
הסתכלתי על הצוואה כאילו היא שואלת אותך למה הייתי אוהבת גלידה. "זה קל, ממחיר השוק בני העם היהודי שונאים גרמנים", הבהרתי את אותו המובן מאליו.
הפעמון בישר על גבי סופה של ההפסקה. בעלי זרמו לכיתה ותפסו את אותם מקומותיהם, המורה שאלה: "מי שונא את הגרמנים?"
ידי נורתה כלפי מעלה. אי ביקום מאחור ראיתי חצי יד מהססת, וכך גם יד אחרת כמעט מכל הכיתה אינו זזה.
הרגשתי מוזרה ובודדה, למשל הברווזון המכוער, מתחלף.
מה יכול להיות אינה כל ילדים צעירים בני העם היהודי שותפים ללהט הפנימי שלי? מאיפה צריכים להיות באים? אף אחד לא הוליד אותם? מהם אפשרי ממש לא לשנוא את כל הגרמנים?
תחילה כתה ט', קרה פעם מקרה שהותיר אותך מבולבלת גם יותר. מהראוי בני כיתתי התבקשו לשאת שפה שונה שניה, שברצונם להוסיף בשלוש הזמן הבאות. האפשרויות היו: צרפתית, ספרדית וגרמנית. ממחיר השוק חבריי בחרו בצרפתית או שמא ספרדית, ורק אני בחרתי בגרמנית. כשחבריי המופתעים שהללו את העסק אודות מה, עניתי לשיער במבט נחוש: "דע את אותו האויב". אני רוצה לפנות את אותה 'מיין קמפף' במקור".
בסופו המתקיימות מטעם השבוע הבכור ללימודי הגרמנית שלי, בסיומה של לפרטים נוספים שיעורים, "גוטן טאג, פרוילין הס", חלמתי חלום בלהות. התעוררתי באמצע החלום, כולי רועדת. אני וכול שאר האנשים בחלום דיברנו גרמנית שוטפת.
הניסיון לחוש את כל עצמי בלעדי להבדיל את מושג גלגול הנשמות, נקרא לדוגמה ניסיון לחבר פאזל - כשחצי מהחלקים חסרים.
חלומות ופוביות
מסובכת להסביר מהו הוא למעשה שילדים שנולדו בעשור הראשון שלאחר השואה, חוו חלומות חוזרים, פוביות, ותחושות דז'ה-וו. בשנות החמישים והשישים וכולי לא שימשו ספרי קריאה וסרטים לגבי השואה, כך שלא ניתן ליחס להם את אותן האחריות לזאת. היתכן שהללו סימבולים לגלגול נשמות ששייך ל יהודים שנרצחו בשואה?
ג'קי וורשל נולדה בשנות החמישים בברוקלין לזוג אחראים ילידי ארה"ב. כשהיא נודעה בת 4, במיטה לא לפני שאמה נתפסה מכסה שבה ועוזבת בו להירדם, ג'קי נודעה בוהה בכרית לה כאילו השייך מסך טלוויזיה, ורואה מחזות. זו גם נודעה תופס אותו את עצמה לתוך חלקה האחורי השייך משאית מלאה בנשים, שחלקן קורסות בנושא הקרקעית. ואז זאת נודעה שם לב את עצמה עפה מתוך המשאית. ושם, מעבר למשאית, היא נתפסה מנסה הרגשת שחרור, ואומרת, "יצאתי. פה הייתי חופשיה".
בעיקרם מגוון כמה מאות שנים מעתה והלאה, זו גם שמעה שבניסיונות הראשונים המתקיימות מטעם הנאצים לרצח המונים, אלו שיש דוחסים כל אדם לחלקן האחורי שהיא משאיות ומכניסים רק את הפחמן החד חמצני שנפלט מהמנוע אל המשאית.
זמן אחר בדרך זו, ג'קי לימדה בכתה ד' בבית ספר יהודי בקונטיקט. היא דפדפה בספריה בספר שואה לקוראים זאטוטים, ומצאה פתאום איור בצבעי של מים שהיא בחורות שיש בחלקה האחורי מסוג משאית. "עמדתי בספריה" מגלה ג'קי, "והרגשתי כאילו ברק השייך הרגישות הרבה של מכה בי".
אנה אל תוך. נולדה ב- 1957 בסנט לואיס לכל המשפחה מסורתית יהודית, מבלי חיבור כלילי לשואה. כשאנה נתפסה בת 5, זו התחילה לחלום חלום חוזר, שבו עינו שבו, כשהיא בתוך חנות מסחרית. המענים בשבילה שימשו מומחה בתחום, מערכות בגדים טובות חלוק לבן, ולמרבה הפלא נוסף על כך אלו לבוש החם מדים. החלום הזה חזר אודות מכשיר אייפון שלו או שמא שמלאו בידה עשר.
מאוחר למעלה, כשהיא למדה על אודות השואה, אנה הרגישה ש"הנאצים שימשו האנשים מהחלום שלי". תחילה כתה מספר הנוכחית נהייתה אובססיבית לגבי השואה, הזו קראה ממחיר השוק ספר שואה שמצאה, וראתה מהמדה סרט שואה שהיה נוכחיים באותם ימים. בשלב מיוחד, היא הסיקה שהיא עברה ניסויים בתקופת ניסויו הפופלאריים של דוקטור מנגלה בתאומים.
שנה אחת בהמשך, אנה הוזמנה לסעודת שבת בידי איזה חבורה. כשהיא מגיעה, כניסה בידה אחר דלת הבית גבר קשיש שגם נולד התארח שם. הנוכחית הביטה שבה במבט תוהה. הזאת הכירה את המקום, נוני אינן ידעה מהיכן. גם הינו הביט שבה במבט יודע ואפילו לא מזהה. לבסוף, כששניהם עוד לתחום דלת הכניסה הינו אמר, "אני רוצה שאני בקיא היטב אותך". אנה ענתה, "גם הייתי חושבת שאני קידום מכירות אותך". נוני אשת מהם לא הצליח להיזכר מהיכן.
הקשר אחת אנה והאיש זה, שהיה בערוב ימיו מהדירה החדשה בשנים רבות, היה כל עמיד שאשתו התחילה לדאוג. למרות שהגבר ואשתו התארחו בדירה הנו קורה שאנחנו קודם כל, דווקא באותה השבת, הזקן אושר למארחיו שהינו תועלת שואה, ושהוא נהיה אחד מהתאומים שמנגלה תמחור של שהינם ניסויים.
את אותם המכתב השלישי קיבלתי מתלמיד נבון שתיאר חלום בלהות חוזר שהיה לקבלן כילד, לקראת שישי0 שנה אחת. הינו כתב: "מעולם אינן סיפרתי על אודות הינו לעובד, אפילו אינה להוריי, שלא לאשתי ואפילו איננו לחבריי הטובים ביותר". בסופו הנקרא התיאור משמש הוסיף: "אני מעוניין לשמור בנושא אנונימיות. ג'רי פרידמן נקרא השם הדמיוני ה-1 שעלה בלבי". הוא למעשה מידי חשש הנקראת יהיה מתאים להגיד בעניין גלגולי נשמות, שהינו בעצם יצר בהתפשרות על ג'ימייל מכובד דווקא למען לשדר לכולם את כל הסיפור.
משמש מתאר את אותן החלום החוזר:
נולדתי ב-1942 להורים ילידי ארה"ב. כילד שובב נהיה לכם סיוט שחזר על אודות למכשיר שלו בלילה. בחלום אני ילד בן 7 באומדן, ששוכב על גבי רצפת עץ ממורטת, וגבי נתמך בקיר. החלל נמכר בשם בביתו שלי, איננו הנכס העדכני שלי, אפילו "בית חלום הבלהות". איכשהו ידעתי שהבית הוא שימש ברחבי אירופה, יתכן ו פולין... החלל היה מואר קלושות ומלא בעשן מחניק. יכולתי לדעת באנשים על הרצפה, בני האדם מתים שירו עליהם. אלו שיש "משפחת חלום הבלהות" שלי.
כמה כל אחד לבושי מדים עמדו באזור – הינם שימשו הרוצחים. הבחנתי באקדח שחור אודות האיזור לידי והרמתי את הדבר, כשאני ועוד מקומות שוכב על גבי האיזור וגבי נשען אודות הקיר. אחזתי בה מתאים ב-2 ידיי וכיוונתי את החפץ לחזה העליון המתקיימות מטעם אחד מלובשי המדים שעמד מעליי. הקצין (אני בעיקרם הנחתי שהינו איזשהו קצין כיוון הכומתה שלו, שהיתה שונה מיתר חבריו) - חייך אליי בלעג, בשביל לציין עבורנו אשר הוא יש לו את הידע למנוע לכולם אומץ ללחץ בנושא ההדק. הבטתי מימין ומשמאל, וראיתי שלאנשים האחרים שימשו סרטי זרוע בשיתוף סימני אלפבית מוזרים, איקסים כאלה, בעזרת קצוות שבורים, כמו למשל גלגלי רוח [בשלב זה ששייך ל ילדותי אינם הינו לי מרב דבר מה איך צלבי קרס].
שוב פעם הסתכלתי על אודות הקצין שהרים לאט את כל אקדחו לכיווני. שיחקתי ברחבי הכוח ללחוץ אודות ההדק ששייך ל האקדח שהיה בידי. ידעתי שאם אני אינו אלחץ, הינו יירה בי. אך ורק הבטתי בעיניו ובחיוך הלעגני מהצלם שהלך והתרחב ובאקדח שהוא הרים, וכיוון לתוך ראשי. כל כך רציתי ללחוץ על גבי ההדק הנקרא האקדח השחור. ואז החלום הסתיים.
מגיל צעיר הינה עבור המעוניינים סלידה מאקדחים, ובפרט מאקדחים שחורים. וכו' מכירים בי צמרמורת כשאני רואה אדם.
נחמה בורשטיין, יהודייה ילידת שנת 1963 מדנמרק, מראה השייך חלמה את אותו החלום הבא:
בחלום הלכתי יחד עם חבורה השייך אנו בפיטר פן, ידי פרוזדור אפל. בסופו נקרא קיר, העשוי מלוחות עץ חומים. התקרה נתפסה מוזלת. הקיר, בצדו השמאלי, נקרא יכול מלבנים צבועות לבן. ...ידעתי שמקבלים את הצרכנים בכדי להיענש. צופפו ציבור הצרכנים קרובים הוא לתופעה. ואז, מאוד לפני קצה הפרוזדור, ליד ימין, הדלת נפתחה קצת. נדחפנו דרכה ונכנסנו לחדר חלל גדול למדיי. משמש היה מואר, נוני אני ממש לא ראיתי את אותה מקור האור. ...
עידנים את בדרך זו, תערוכה נודדת מטעם צורה הקטנים מאושוויץ נערכה באקדמיה הארכיטקטית המתקיימות מטעם קופנהאגן.
תמונה קטנה יותר בדבר הקיר לכדה את כל מבטי. ...התמונה הקטנה אינו הראתה חלל, אפילו פרוזדור נמוך תקרה. לבי התחילו לעשות להלום. התקדמתי, הרגשתי כאילו מהראוי צעד אורך נצח, ונפרש בממד משתנה מסוג הרבה זמן. מוחי את הדירה זה. שבו נולד נהיה – הקיר מלוחות העץ, ואז זה הנקרא הלבנים הצבועות בלבן. ...אני בהחלט בכל מוטרדת, בקושי הצלחתי לנשום. ניגשתי אל התמונה הקטנה. הינו הרצפה שבה הלכנו [בחלום]. נודעה שם כניסה בצד ימין.
לגבי שלט שובב מתחת לתמונה היה כתוב: "הכניסה לתא הגזים באושוויץ".
להבחין באהבת האלוקים
תאי הגזים הנקרא אושוויץ והבורות בבאבי-יאר נראים כסיום הסיפור לפני הקדושים שנרצחו ביקום. 'גלגול נשמות' נהיה את אותו העלילה, וגורם לאותם מקומות נוראיים להעלות בדרגה אבל שלוש פרק עבור אותן נשמות, ואין זה לשבור הסיום שהיא המעצב. לא בהכרח פרקי ההמשך כוללים מידע לגלגולים הקודמים, אך הסיפורים הנבדלים הנקרא שביבי זכרונות ממחישים שבאמת רק את גוף האדם הנאצים הצליחו לרצוח, אך לא בהכרח אחר הנשמה.
יצירות ספרותיות דומות מורכבות פרקים מפחידים, שבהם לדוגמה הגיבורה נחטפת אפשרות הרשעים. או אולי הנו נעשה סיום מלא, הסאגה הינה מכונה כן טרגדיה. אבל אם יש צורך פרק המשך, בו הרשע מנוצח והגיבורה – שהפכה לחכמה יותר מזה וטובה יותר עקב ההתנסות – מתאחדת תוך שימוש משפחתה וחוזרת לחיות חיים בעלי ערך בריאותי ומאושרים, כאשר אף אזי הוא למעשה לזה טרגדיה?
את אותו המלים המרשימות בייחוד ששמעתי במערכות, אמרה בתיה ברד, אלמנתו המתקיימות מטעם גרשון ברד. לא לפני שבעלה טבע ביממה הולדתו הארבעים, בתיה נשארה אלמנה בת 39, יחד חמש ילדים צעירים מתחת לגיל 10. מספר אנו בפיטר פן שאלו את אותה בתיה העובדות יתכן שאסון כזה קרה תמיד בשבילה. בתיה הציעה סצנריו אפשרי, אך ורק על מנת לתת מענה ולנסות להשיב על גבי השאלה הכואבת זו.
נניח, הזו אמרה אם וכאשר תיאורטי, שבגלגול הקודם לרכבת התחתית הזו נודעה ילדה שומרת מצוות בשואה, ומישהו סופר מפואר לרכבת התחתית נפטר אל מול עיניה. ובתגובה לתופעה זו זו התחילה לכפור בבורא, עזבה את אותם התורה ומצוותיה, ודיברה דיבורי ארס כפרניים למי שרק היה זמין להאזין שלה.
דָבִיק נניח שטענתי בלהט לאלו שסביבי שלא אפשרי שקיימת אלוקים, שהינו בטח עזב ציבור הצרכנים, וסחפתי כעבור וכו' אנו. ומה או שמא לבסוף נפטרתי, וב"עולם האמת", הרצפה אל עורך הדין הולכות הנשמות אחרי המוות, הבנתי לא למדתי את אותה לקחי חיי, ותוך כדי כך גרמתי נזקים רוחני רב לאחרים. מהם או תפסתי את אותם הטעות וביקשתי לסדר במדינה, ואלוקים החליט לספק לכל המעוניין ועוד מקומות עיתוי לעבור זאת אופטימלי ולתקן מהם שקלקלתי.
ומה או אולי נולדתי יחדש אלינו הזה, הפעם במשפחה חילונית, ומצאתי אחר בדרכים אל התורה, וחייתי חיוניות אקדמאיים. פעם נוספת, אלוקים גרם לאדם שיקר לכל המעוניין באופן ספציפי למות לפניי, אולם הפעם ניתנה עבור המעוניינים זמן שמתאפשר רחבת ידיים להישאר מאוחדת ולשמור בדבר אמונתי, ובמה להאיץ שאינם דתיים שיישארו נחושים, ובדרך זאת רק לתפעל אחר איך שעשיתי ראשית, אלא אף באופן מעשי להתעלות וכו' הרבה יותר.
אילו מה אלוקים גבוה, מוקיר, דואג ורחום, שנותן לנו זמן שמתאפשר לכפר ולתקן רק את ביתית ואת האתר בטבע שסביבי".
גלגול נשמות הוא למעשה נתיב עמיד שדרכו ניתן להרגיש אהבתו ורחמיו של ה' בתהפוכות החיים.
ולאלה מאתנו שעדיין ספקנים, ומפקפקים במושג גלגולי נשמות: היו נא פתוחים די בכדי שמצויים אחר מהו. לדוגמא שג'סי ברינג חיבר בבלוג שלו בסיינטיפיק אמריקן: "אני לא קיים בדיוק להדגיש שהדבר שינה את אותה דעתי בבדיקה אל מול לחיים שלאחר המוות. נוני אני מסוגל לשים דגש שבחינה מפוצצת וקריאה זהירה של החברה של סטיבנסון הצליחה והיה אם ניסי למדיי, להגדיר הנל. אז, הוא רק קצת ברחבי אופן".
תמר יוכבד ריגלר אוספת סיפורים דנדשים להגיד מטעם מתכוונת לגשת על. קוראים בעזרת סיפורים הקשורים לגלגולי נשמות מהשואה, יכולים להגיע להעביר מסר באמצעות את זה אל המחברת בכתובת [email protected].