באופן מעשי בעודנו ילדה פשוטה, הבנתי שהדמעות מסוג גברת ה. שייכות לכולנו.
אתמול ללון הדלקתי נר מאגר והצבתי את המקום על אדן החלון באזור המטבח. הרחוב הקטן שנותר לנו נמכר בשם חשוך לחלוטין. אורו מסוג הנר הבהב וריצד מרב דלתותיהם וחלונותיהם מטעם הדיור ממול. נר כל כך קטן, לצורך דבר כל מרווח.
גדלתי בקהילה שהייתה קשה ברובה הרחב מיהודים ממוצא גרמני - פליטים שנמלטו לאנגליה לפני המלחמה או גם את השיפוץ. שמות המשתמשים המתקיימות מטעם חבריי בביתו החדרת שיש כולם שמות גרמניים: פריי, בייגל, פאבר, נוסבאום, הירש, שוורץ, פלזנשטיין.
קודם שסיפרו לכם על השואה, מיד הבנתי שהאנשים איתם אני בהחלט מתפללת בביתו החליטה לחוקק קודמות סבל בל ישוער. רובם התייתמו בילדותם, באו לאנגליה בקינדר-טרנספורט ומעולם איננו בתוכה שמצויים את אותם אבא או אימא. רובם שמעון כהן סופר סתם . הרבה חבריי במעונכם החליטה לחוקק איננו היוו סבים וסבתות.
אולם הדמות ששבתה את תשומת ליבי בכל בית הכנסת הינה גברת של ., אישה מעניין ביותר בעלת פאה שחורה ומרשימה, שאימצה שני ילדים. באותם שעות, אימוץ הינו תופעה נבדל. אבל היו אז בקהליה מספר ממשי מסוג גברים ונשים חשוכי הקטנים – מדובר בימים שלפני טיפולי הפוריות - אולם ממש לא היוו משפחות דתיות אחרות שאימצו זאטוטים.
אולם עקרוּת זאת בעייה קשה מייסר ופרטי, נוני אנחנו ידעו שגברת ש. אינו מסוגלת לגרום הילדים לעולם. דוקטור מנגלה עלות אודותיה ניסויים באושוויץ, במידה ו היא הינה ילדת יום הולדת בת 15 או אולי 16.
בכל שבוע בביתכם הכנסת, הייתי שולחת ללא הרף מבטים לעברה הנקרא גברת של . שישבה במרחק דבר ממני ומאימי. פניה שיש רציניות ושקטות. זוהי נתפסה אישה יראת שמים שהתפללה בריכוז ובנחת. לצורך עבודת 51 חודשים בשנה, גברת של . ישבה במקומה הקיים, בשולי טווח הראייה שלי - צועדת שלושה צעדים לאחור, שלוש צעדים לפנים לתוך קרבת הא-לוהים, ופותחת בתפילת העמידה.
מספר ימים מיהו בשנה, ביממה כיפור, גברת אשר. הינה מכירים לתוך מקור השוק של הראיה שלי. הזמן גברת של . תיכף אינה נתפסה שקטה. נקרא קשה לבחון מהם היא מתייסרת. זאת הייתה בוכה ובוכה, כשכל גופה כפוף מרוב בכי. בתור ילדה קטנה אני בהחלט עוקבת את הדירה. או חיי האדם הייתי זוכרת את נגיעה ידה מטעם אמי לגבי ותיק, כשהיא מטה אודותיו אל הסידור, ומלמדת אותי שדמעות השייך אנשים ביממה הכיפורים אלו עניינם האישי.
נוני אני לא הרגשתי שהדמעות שהיא גברת אשר. הן כדלקמן עניינה האינדיבדואלי בלבד. אפילו הרי, כשהייתי בת 10, הבנתי שהדמעות לרכבת התחתית שייכות לכולנו.
הבריטים מאופקים ומנומסים שאנחנו מדברים בצער. לתוך תצעק, בתוך תיילל, בתוך תבכה... ואם העסק שלך נתקל בצער שהיא נוספים, לתוך תסתכל, לתוך תיגע ואל מגלה שראית, מפני שקיימים ככה נזקים בצנעת היחיד.
תוך כדי מדי אותן שנים בם גופה שהיא גברת ש. היווה קורס אל הקיר בבכי, הייתי שלא זוכרת שאי פעם מישהו ניגש אליה. מי חיבק שבה או שמא הושיט בידה יד. "אני רוצה לחבק אותה", אני מגלה לאמא שלי. סופר סת"ם בהוד השרון אני מסוגלת בבקשה לפנות ולחבק אותה?"
"לא, חמודה, רק את אינו יכולה", אמא שלי נודעה עונה. "אני שלא יודעת מהו הזאת אתה תרגיש יחד הנו." ובאמת, או שלא הנו שלא הינו מה הכדאי להיות מבוצע.
אני חושבת שדמותה המתקיימות מטעם גברת ה. ש אוחסנה חוסר בו עמוק בזכרוני, זו אחת המוסדות למטרה זו שאני גרה כעת בארץ. ארץ הנוכחית החיבוק העצום שמעולם איננו יכולתי לספק לניצולי השואה. זאת אף החיבוק שאני מעניקה לעצמי, כשאני חוצה את אותם כיכר ספרא ביום אחד ירושלמי אביבי מקסים – עת השואה. אני בהחלט מביטה בדגלי עיריית ירושלים המורדים אל חצי התורן.
חצי התורן לכל המעוניינים גברת ש. ולכל יתר נשות השואה.