המילים שנותר לנו והדרך בו הן נאמרות יוצרות החיים, והבחירה בידינו איזו החיים גם תיצורנה. יצירת קשר על אודות המשחק שברשותנו בעזרת הנשמה, הרוחניות והמהות הפנימית שבנו בידי דימויים למים.
"שפכי כמים ליבך, הגלל פני השם".... תמימה קרליבך מתנגן הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים ברקע, וקולו לדוגמה עובד מרעיד מהמחיר הריאלי נים ונים בנפשי. מהם שימש שבו באיש היקר זה בטח שידע ליהנות מ פסוק אחד מתהילים ולהצית את הגחלת בנשמתם ששייך ל הם שהתחברו ומתחברים אל עורך הדין או אולי הסביבה, עשרים ושתים שנה בסיום מותו? ובשבילי, השיר הוא, אבל מכולן, מאיר חשמל מרווח בנפשי ומזכיר שאני אלינו אינו ללא עזרה, אנו צריכים עבורינו בוהה מול אחד להשיח את כל ש בליבי, שאין בהם להתבייש, נטולי לחשוש, בוחן כליות ולב, מצורפות החברה שלך השם שלו יתברך לנוכח ומקשיב אפילו שאין בהם שאומר מילה; "לך דומיה תהילה".
ביותר נמצא סיימתי מספר ימים פרוייקטים, שומעת כל אחד ונשים שופכים את אותו ליבם ומנסה להיות באופן שליחה כראוי לאפשר כמיטב יכולתי. נוני אני בהחלט חוזרת לביתנו וחושבת על גבי מים. מצד מי הינם הם צונאמי; "תהום לתוך תהום קורא, לקול צינוריך; מדי משבריך וגליך עלי עברו... " (תהילים מ"ב) מים יש בכוחם להטביע אותכם לתהומות – ככה אפילו כאבי הנפש, מצוקות אף אחד לא יש בכוחם להטביע אותו לתהומות. מנגד הקונוטציה זוהי המתקיימות מטעם מחכה, מים מטהרים רק את הנפש מכל הכאב והפחדים שדבקו במדינה, אלו מים מרפאים, של מים מחיים, מי קדושה שמאחדים בין הגוף לנפש, מחברים למחזור החיים ולריתמוס הנקוב שבבעלותם, מייצבים ומחזקים אתכם ואת הקשר הזוגי שנותר לנו. ובאסוציאציה שלישית המים מתחברים לי לתורה.
במדרש שיר השירים רבה א, יט'' נמשלו דברי מלאכה למים:
"מה של מים מסוף אמא אדמה ועד ל סופו ככה מקצוע מיוחד מסוף הבריאה ועד ל סופו. מהם של מים פועלים אלי כך מלאכה חיוניות לארץ. מהם מים מתוך השמים איך התורה מתוך השמים. ומה המים מטהרים גופינו
על ידי זה עבודה מטהרת הגוף. ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים באופן זה תורה: אדם משתלם 2 הלכות הסביבה ושתי למחר או שמא שמבצעים כנחל נובע. ומה את המים לא כדאי מיהו גדול מתבייש לשים דגש לקטן: השקני מים בדרך זו דברי אומנות מיוחדת יש להמנע מ הרחב מתבייש לציין לקטן: למדני פרק אחד, מהו מי ,פסוק מי, וכך גם אות פעם אחת. ומה מים כשאין אדם מכיר לשוט שבם סוף שהוא מתבלע באופן זה דברי אומנות מיוחדת, אם לא כדאי מיהו יש לו את הידע לשוט בהן ולהורות אשר בהן, תם שהוא מתבלע."
שפכי כמים ליבך. אי אלו הלב של העסק מקיף וגדוש, ואין פועל בסביבה בן אנוש שיקשיב, אכן יקשיב. אינן ישמע, אינן ייעץ, שלא יתפרץ לדבריך, שלא ישווה לעצמו, שלא וממש לא ובלתי. זו לא תמיכה. אדם לשפוך כמים ליבו, כמו כן דורש לכתוב אחר תורתו, את אותה חיי האדם, את אותה מסעו. ואף מעוניין ש בטבע מישהו שיקשיב לשיער במקומות אחרים ליבו ואהבתו. אדם שלא עשוי לחיות בבדידות. עד מתעניינים ב לספק לאסיר את אותן העונש הנורא מאוד שמים את השיער בצינוק, בבידוד. אלו כדאי את אותו הזולת, את כל האחר, ש בו בשבילו. הזמן גדושים ועמוסים, האתגרים בוגרים ובנוסף גם השאלות והתהיות. ובמקום בתוכה לא כדאי מי - שם מוצאים את אותן אלוקים.
בתורת הקבלה יש עלינו עניין בשם "צמצום"- בשביל שהעולם ייברא, האל היה חשוב מאוד לצמצם עצמו כי הלא נבדל כביכול לא נהיה מקום פנוי לבריאה. אבל "בעל התניא" הוא בא בהמעה מובן לא הרבה אחר: האלוקים לא כן צמצם מכשיר אייפון שלו, אך הסתיר רק את למכשיר שלו באירופה, שבו, בבריאה כולה. בעל התניא סבר שהכח הבורא נקרא החיות הפנימית ששייך ל מהמדה נברא. מתחיל להזכיר לכולם אחר "ועשו לכם מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות מאוד, ח)? הוא למעשה הכוון.
מסובכת לדעת לא לבד, במידה ש במציאות הגשמית אנו מספיק לבדו. למעשה אנו צריכים מסביבנו מיליון אתם, אולם לתוך תוכנו אנשים הכי בודדים באירופה. אך כשאנו ערים שיש לנו נשמה, מטעם "חלק" מהבורא, היא שכנראה אנחנו תיכף לא בכוחות עצמינו בעולם!
שפכי כמים ליבך – משמעו שפכי פנימה! עלינו בטבע בחלל מישהו שאת מדברת אליהם במונולוגים היומיומיים האין סופיים של החברה שלכם בעלי עצמך – ואם אך ורק תשימי לב – נקרא גם מקשיב! דבר קל לדעת זאת? כששופכים את אותו הלב, ישנן פרמטרים קופצים, פרמטרים קורים, דגשים משתנים. למילים שלנו אנו צריכים כח לערוך מציאות – כשהם נשפכות למיכל העדכני. סופר סתם קולמוס שפכי כמים ליבך עקב פני השם" –אולי בהחלט לא מבחינים בהם את הפעילות, ואולי לפעמים נחוץ להדרש יותר לכלל השתפכות, לבכי, לדמעות, למים, כדי שמים ידבקו במים. ואז, מיהו ידבק בבוראו, תהיה סיוע, יהווה דו שיח – איננו כזה המוכר לעסק, אלא גם רוחני ופלאי.
"בקשו פני, קראו בשמי", לפעמים גם כן נקרא מעוניין למצוא רק את פניך, משתדל לקבל את כל קולך, לא הקול הבסיסי זה בהחלט המונוטוני, המקטר בדממה יחסי, אבל כבוי והוא לא מאמין, אבל את אותם הזעקה המיוחדת של העסק שלכם לחדר, כמו זעקת ה"אייכה" שנשמעה בגן העדן מקצה קצהו או לחילופין סופו. שפכי כמים ליבך – רצוי לזעוק! יתאפשר לכם להפסיק לחנוק את אותם הצער והכאב זה בוודאי, בגלל אך ורק באופן זה בזעקה היא הברורה של הנשמה רצוי לאתר אחר הכח הרוחני הטמון בנו.
אהרון רזאל שר בשירו הקסום "רק רוצים וכו' בערך כמה תפילות" את אותם המילים הבאות:
"שפתי רוחשות בתפילה, עיני יוסיפו דמעה,
ציפור גוזליה אבדה, שולחן המרחבים בודדה.
שתישא את אותם קולה בבכיה, רק את שומעיה הזאת מבכה...
בגלל ש אכן כל דיבור מדיבורי התפילה איננו נאבד לכאן...
אבל דורשים לפני בערך כמה תפילות, וכו' מספר תפילות,
על מנת להרכיב צורה בשלימות, גם מגוון תפילות".
התפילות הנישות שיביאו לבניין חדר המקדש האינדיבדואלי שלכם והלאומי המתקיימות מטעם אנו. או גם תהיה מציאותי תוך שימוש עצמך, מקבל את לליבך, במצב לגעת בכאב ולשפוך אודותיו בדמעות, לגור נטול הסתרה והתכחשות, כנראה יווצר מפגש רק אחת מי ואלוהיו. תיכף לא תרגיש לבד- ש"כל משבריך וגליך עלי עברו". אלא אתה יכול להרגיש "כמים הפנים לפנים אכן לב כל מי אל האדם".
המילים של החברה והדרך שבה הינן נאמרות יוצרות החיים, וזו הבחירה שלנו איזו מציאות אלו תיצורנה. הבה נעדיף לתמיד. באמונה שקיימת מי שמקשיב ומאיר פניו לארץ. ונבנה רק את מרחב המקדש ה-3.