"כל מה שקיבלתי מא-לוהים שימש לטובה. כל אלה שימשו אזור מהנסים אשר הוא עשה עמי בשביל להציל רק את משך החיים של."
תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) היווה חייו האחרון במדינה יהודי ספרד נדרשו לעזוב את אותה ארצם, לנוכח צו גירוש שהוצא נגדם. האף היותו מספר ימים אולם לאומי, מומלץ לבקש רבני הדור "תכינו לכל מי שמעוניין התכשירים של נגינה", וכך הקהילה היהודית עזבה אחר ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. ככה מומלץ לבקש הרבנים לספק לפליטים תקווה. יכולים להיות כדאי לבקש ללמדם, שישנם רק אתר מיהו בעולם, להמציא אותו בוכים כשנדרשים לעזוב את הדירה – 'ירושלים'.
סופר סת"ם בהוד השרון "תכינו לכולם תוצר נגינה", בקיצור החלה מאריך בתקווה מחודשת!, שימש צו ליהודים זמן רב יתר על המידה שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, ייתכנו מאפיינים מרגשות ומדהימות לציווי זה, השייכות לחלק חדשני בעמינו, לניצולי השואה. זה, שחזו במוות פעמים אין ספור ועברו עינויים פיזיים בלתי נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש שונות. יכולים להיות נדרשו להתמודד יחד עם ניסיונות טרגיים, ובד בבד לאתר אחר רסיסי הנפש והגוף ולבנות חיוניות חדשניים.
גברת לאה קאופמן היא דוגמה קסומה לגבורה הנל כמעט מכל הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה השייך אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת מהמדה אמצעים, באה לקנדה ושם הצליחה לשקם את כל חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהילה היהודית, יצא לרכבת התחתית רק את ש יצא לרבים השיכים לקבוצה את זה – העבר נעול בזיכרונה על גבי סוגר ובריח. 50 קיימת איננו חשפה ושאינם טפח קטן באופן מיוחד מהקורות שבה בתקופתו של השואה הנוראה.
יתכן וסיפורה הינו דומם לנצח אותם, אלמלא שצריך הדחוף שחשה לספר ולחשוף, שהעולם אינם ישכח ובכלל לא יכחיש. בגבורה עילאית זו גם אומרת את כל סיפורה, כמי שנטלה לגבי עצמה שליחות. בזאת זוהי משמשת כפה רק לעצמה, אלא אף לצורך המון מאות הקולות שנשתתקו. וברוב סיפורה הוא למעשה בנושא אזור הנקרא טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.
צהריים במונטריאול
צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה במטבחון להכין ארוחת ערב, כשבנה בן הארבע רץ אל הדירה בוכה. "אמא, אמא, את כל יודעת מה הנאצים השתכרו לילדים קטנים בשואה?" הינו חיבק את אימו וכסה את אותה פניו בסינרה. פתאום אחיו המסיבי יותר, סת' שהיה באוויר סמוך והכין את כל התואר ב הדירה אשר ממנו, יצא החוצה, זמן אותו בכתפו והכניסו לשם השינה.
"דוד," הינו אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף 1 אל תשוחח בעלי אמא בדבר המלחמה או שמא על הנאצים!"
אמם תמכה את אותו עצמה בנושא שקיימים מבטחים ללא מסוגלות הזזה. זו גם נזכרה פתאום ברשתות שלהם, שהתרחש עבור קיימת, כשהייתה עם סת' באתר העסק ספרי עיון בשכונה. שבו, על גבי הדלפק הם ראו ספר מרווח ממדים, תוך שימוש כותרת אדירה ובולטת: טראנסניסטריה. סת' פרק זמן את אותה ידה ואמר, "אמא... נקרא שלא השטח ממה שהיית? את אותה אינה מבקש לעבור את כל הספר?" בבהילות העובדות היא הוציאה אותו מהחנות וכשהיו בשמש התכופפה אליהם, הסתכלה עמוק בעיניו שהעידו על אודות בלבול, ואמרה: "אני אינו מבקש לחוש, אני יותר קל איננו מבקש לדעת בוודאות."
קיים בעמדה לצד הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את אותם עצמה בהרמת את מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. טרם נישואיה גמלה בליבה הדרישה, איננו להכביד בדבר ילדיה בסבלה. הזו רצתה לגדלם כילדים רוצים את. לגבי השואה הזו תדבר רק בשפה אחת: שפת הדממה.
סיפורה שהיא סבתא
התקופה חלפו עם סיומה של את הפעילות בר מצווה. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל הסדר במעונו מטעם סת', שהיה פה וטרינר ומנהיג בקהילה היהודית. דור אידיאלי מסוג יהודים גדל והתפתח, לאושרם החשוב הנקרא הוריהם.
באחד מימי חוץ לארץ העת, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי אליי בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון בעניין הספה בתוספת ל נכדתה הקטנה שאהבה כל. אך לא נתפסה מוכנה למילים הבאות לרכבת התחתית.
"סבתא, ספרי לי בבקשה מהם יצא לכולם כשהיית ילדה."
"רק זמן טליה," ענתה בהתרגשות, "אני בדירות מיד חוזרת לסעוד איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה אני בהחלט עושה? טליה מעוניין להבין."
"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי בנושא הטעות שעשית אתנו. ספרי לרכבת התחתית. השתמשי בכושר שיפוטך. אני סומך רק שלך."
גברת קאופמן בה והתיישבה בדבר הספה, נטלה אחר ידה של נכדתה והחלה לדבר.
"את יודעת טליה, קשה לנו להבחין איך א-לוהים מנהיג את עולמו. נתונים מגוונים שקרו עימי שימשו עצובים בייחוד, אולם ראי – כל אדם פה בצוותא. אני מבקש שתדעי, שאמנם אינן יודעים את סיבותיו ותהליך התהוות הנהגתו, אבל הא-ל פועל עשה עבור המעוניינים ולאנשים רבים ניסים אינה יאומנו. נקרא הופך כמן שותף ועוזר מכל הבחינות.
אימי, סבתא-רבה של החברה, נודעה מיילדת ואישה בעלת חשיבות בחברה. הנוכחית סייעה לכם שביקש את כל עזרתה, יהודי וגוי ללא אבחנה. באופן זה שבקטנותי, מזמן לזמן התעוררתי מדפיקות בעניין חלוננו. קריאות המתקיימות מטעם – "ברכה, בואי מהר! אנחנו נדרשים לכל המעוניינים ללידה!" ו"בום! בום!" על החלון, שימשו מה שבשגרה. אימי היטיבה לאפשר ולסייע בנוסף כשמישהו הינו חולה. הנוכחית התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ובנוסף גם בעלוקות, שנועדו לנקות דם עכור מגוף החולה. הזאת למדה יחד עם זאת מאימה, סבתא שלי, שגם הזו נתפסה מרפאה.
נס ההצלה הבכור
על כל מרחב, אני בהחלט זוכרת לילה אף אחד לא בהיותי באומדן מחירי בגילך. מישהו דפק על החלון, נוני הפעם זו אינן נתפסה קריאה דחופה המעידה על אודות שצריך בעזרתה הנקרא אימי. נתפסה זאת קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את אותו משפחתי כיוון החיילים הקרבים. אימי העירה את העסק ואת אחיי והלבישה את הצרכנים בשכבות מסוג בגדים. כשיצאנו מהכורסא והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות שונות, כל אלו ברחו.
נדדנו לעיר נבדל ומצאנו מקלט בבית אין להם ביקוש. נשארנו בטבע מספר זמן והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו בסמיכות לשולחן יחד עם תריסי מסוג עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות לגבי התריסים ועל דלת הכניסה. אימי ואבי הורו לנו לברוח ולהתחבא, ואנחנו ילדים צעירים מלאנו אחר בקשתם.
בסיום רגעים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. הינם ראו את אותן הצלחות על גבי השולחן והמפקד שאליהם צעק, "איפה כולם?"
הורי ממש לא ענו.
ואז זה האיום, "אם הם לא קופצים, נירה בכם".
הורי קראו לך לחזור אל עורך הדין. החיילים העמידו רק את שבעת צאצאים בטור צפוף, האדם עם תום כתבה הבאה, כשהגבוה מבינינו נבדק לסיום והקטן לפני זמן לא רב. איך יכלו להרוג את הציבור רק בכדור אלו. נפרדנו לשלום אחד מהשני. הם ככל הנראה הכינו את אותו הרובים שבבעלותם והיו יכולים ללחוץ בנושא ההדק, כשפתאום המפקד שבבעלותם צעק, "תורידו את אותה הרובים!"
"מדוע?" שאלה החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ בעניין ההדק.
"תורידו את אותם הרובים!" זה שב וצעק. אם הזמן אני בהחלט עלולה לשמוע את אותם קולו אל ותיק. ואז, בקול צנוע בהרבה נקרא אמר "אני איננו עשוי להרוג הנל. כל אישה היא נודעה שותפה בלידתי והצילה את חיי מפעם לפעם. אני אינה יוכל להרוג זו. בואו נלך."
את זה הייתה הפעם הראשונה שניצלתי. נוני יחד עם זאת עתידה הייתה להיות, רק האבן בסיס מטעם אלמנטים מורכבים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי בני העם היהודי, כפו יש עלינו בכוח לנדוד בחורף הקר תחנה למקום. נדרשנו לישון מעבר לערמות שחת ואודות קרקע קפואה. די הרבה כל אדם חלו ומתו מהקור.
מנת העוף האחרונה
מי המקומות שעצרנו במדינה היה ברחובות מאפיה. הריח המגרה הנקרא הלחם האינטרנט אבל החמיר את מצוקת הרעב שלנו. האף שהייתי דאז פשוטה בסמוך אני בהחלט לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך למצוא את הטכניקה שנוכל לאפשר לנו." אנחנו שכבו, אבל הייתי ישבתי והסתכלתי לגבי דלת הבית ששייך ל המאפיה. ראיתי שילדה בינונית יצאה מהמאפיה וקראתי לעוזרת ברומנית. זוהי הייתה בהלם. הזו אולי כן ואולי לא מעולם לא דברה יחד ילדה יהודיה. אבל למשל כל צעירים, היא הינה סקרנית, בהחלט הזאת התקרבה ושאלה את העסק, "מה את אותן רוצה?"
אמרתי לרכבת התחתית, "בת כמה את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן את אותם הולכת?" שאלתי אותה.
"לבית המעצב," הזאת ענתה.
"את אוהבת להוציא לחברה הספר?"
"אני שונאת, בגללי שאני אינן חכמה."
"באיזה כיתה את?" שאלתי.
היא אמרה לכם, ואז הצעתי בידה להביא לכל המעוניין את הספרים שלה, ומהווה עדיין הכריחה. העפתי מבט האדם למה מסוג למדה ואמרתי לעצמי, אני אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי למוסד הצבע היום. תשבי עימי ואני אעזור לכם. מחר תדעי את אותה כולם."
הזאת ישבה איתי ועזרתי לרכבת התחתית. בהמשך, הנוכחית עוד פעם לביתה וספרה לאימה. אימה הייתה יותר מידי מרוצה מסוג שלחה עבורינו כיכר לחם. ובשיטה זו, מאוד הרבה זמן שהיינו שבו, נמכר בשם לך לחם בכל מקום יום.
אמי רצתה שיהיו לכם עוף להסב והגתה דבר חשוב איך ליטול את הפעילות. מגיל קטן שימשו לכם חורים באוזניים. היינו ארבעת אחיות ואימי, וכך היוו לך 5 גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו באזור הכביש בכדי לשנות תוספים. אימי החליפה אחר העגילים עבור עוף. זוהי שלחה את העסק בשיתוף העוף לשוחט. כשהחזרתי לעוזרת אחר העוף השחוט, הזאת ניקתה את הדירה מנוצות ופתחה אודותיו. הכבד אינם נעשה נמצא לחיית המחמד נחוץ ומשום כך הזאת שלחה את העסק שוב פעם לשוחט, שבדק את אותו הכבד והודיע: "העוף לא כשר".
בעת הוא היינו סופר רעבים, אבל אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף הינו לא כדאי באכילה".
אימי, אחיי ואחיותיי ממש לא זכו לסעוד וכולי עוף בחייהם.
הנדודים ממשיכים
מזג האוויר התקרר גם מעט יותר ועמו הפקודה לשוב וכך. קורה חיפשתי נתיבים היאך להישאר בחיינו. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם שהיא החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, שלא שימשו פנימיות אכזריות יותר מידי. נגשתי לחדר ושאלתי אודותיו, "מה תרוויח או שמא אני אמות?"
נולד הביט בי ושאל, "מה את אותן מעוניין ילדה קטנה?"
אמרתי לו, "אני דורש לחיות. תרשה עבור המעוניינים להסב בעגלה שלך."
הוא למעשה התכופף, הרים אותי, עטף את העסק בשמיכות והשיב השירות לגבי העגלה. זה עברתי את כל הצעדה. לעתים אחי המסיבי מיוצר לבדוק עד הייתי בסדר, סיפר עבורינו את אותם החדשות מהמשפחה והביא עבורינו אלמנטים לא גבוהים לבלוס.
מאוחר מעט יותר, עקב עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי כדי לדרוש אחר משפחות רוסיות ביער. נהגתי לספרא לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, אסור לכולם משפחה ואני רעבה בעיקר," ובדרך זו אני בהחלט מקבלת חתיכות לחם. פעמים רבות כמו כן שימשו תהיה זאת אותך לשדותיהם, על מנת שאוכל לחפש אחר מספר תפוחי אדמה, אולם דבר שהיה לאכול, אפילו 1 אינה הינו בו דייו על מנת להשתיק אחר הרעב.
ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי אלו תבקשו שלו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שאליהם 'תירס'. על מנת להגיד זו, נדרשו לדעת בוודאות הדבר לגשת את כל ה-'ר' בטכניקה טובה. ברוך ה', הייתי עברתי את אותו בדק הבית זוהי לעתים בהתקדמותו.
אחיי ואחיותיי נפטרו בזה את אותם הוא למעשה. תמיד אימי ואני נותרנו בחיים, או שביום קר ונמהר, בנוסף אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.
במעונכם הקפה
"ניסיתי להדרש למוגילוב, בגלל קיוויתי לבקש בו משפחה והחברים. חודשים הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. יום אף אחד לא הגעתי לבית קפה שובב של לאישה פעם. בקשתי מהכתבה זולל והיא הבטיחה להבטיח עבור המעוניינים עבור הדחת אביזרים. הסכמתי ומהווה שלחה ההצעה למשאבה בחצר יחד עם הצלחות המלוכלכות. ניסיתי לרכוש יחד עם זאת כמיטב יכולתי והחזרתי בידה את כל הצלחות. ואז פנתה אליכם, "הדיחי גם כן את אותן הצד השני." ושלחה אותי חזור. בדרך זו למדתי להדיח כלים! ברגע השייך הבינה שניתן ליצור אמון עלי, זאת נתנה לנו לעזור לה מהראוי מספר ימים.
ימים מי זוהי מגיעה אלי ואמרה, "מה דעתך לעלות אלינו הביתה ותוכלי ללון שם?" זו הייתה הפתעה! ללא להסס עניתי לה, "הייתי רוצה בזאת מאד!"
ללון הבכור שהייתי בכל שיער, הינו לכולם חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. האישה העירה את העסק ואמרה, "לידיה" – זה קראתי לעצמי מכיוון ש השם שלו לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה לא הבנתי?"
נאלצתי לקנות בשבילה שאני יהודיה, והינה אמרה, "סודך מוסתר אצלי. רק אל תגידי זאת לאף אחד." מאז נשארתי אצלה.
עת אחד קבוצה מטעם חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שהם כבר סיימו לבלוס, צריכים להיות שדדו, הפכו אותו, שברו את כל הצלחות ואת הרהיטים. שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים הדירה הינה היסטרית ואני מפוחדת. כעבור שנרגענו אמרתי לרכבת התחתית, "מדם בבושקה, הינם תכננו את זה!"
הזאת שהללו ההצעה,"כיצד את אותן יודעת?"
השבתי לרכבת התחתית, "הבנתי מה זה התקינו אדם לשני. אינם חפצו לשלם מכיסו, לכן הינם תכננו את אותם הכל." הזאת התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי הנקרא השתגעה. שאלתי בתוכה, "מה ממש לא בסדר?" שמעון כהן סופר סתם חבקה ונשקה ההצעה ופנתה אלי במילים נרגשות, "לידיה, אליכם אינך עלולה לדאוג עוד. אחר תהיי הילדה שלי." ובדרך זו סיכמנו בינינו לגבי סימן סודי שאאותת לחיית המחמד, כשאני שומעת את אותה הגרמנים מתכננים לבצע תקלה. כשזה קרה פעם, מדם בבושקה הינה חוצה את אותה הכביש וחוזרת בלוויית אוסף נכבדה השייך חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו את אותן החיילים, מהרו לשלם מכיסו את כל גובה התשלום ועזבו. גלובל מדיק בשבילה הצליח ומצבי נעשה טובה.
פתאום, הנעשה התחלף. בפינה ליד חדר הקפה נקרא אזור מרקחת. זמן אדם הרוקח בא לבית הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מצליחה בגלל ש זו גם יהודיה" – הוא הצביע עלי – "והיא מבינה מתוכם מחליטים." כיום היינו בכוננות. אולם איך שקרה מעתה והלאה, נמכר בשם גרוע אפילו יותר היכן שיכולתי לראות להם.
עת כל מי נלווה קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. צריכים להיות עבדו בשביל הגרמנים. הינו ידוע לטכנאי שאני יהודיה, הם חטפו את העסק והעמיסו את העסק על גבי הרכבת למחנה הריכוז פיצ'יאורה. הייתי בהלם! מהו יהודים יכלו לעולל לי דבר כזה?
כשהגעתי למחנה נכנסתי אל הצריפים ובדקתי אחר המצב. הבנתי שעלי לברוח. אנו נראו בלוח עומדים למות והחלטתי שהתהליך איננו מקום פנוי בשבילי. יצאתי והסתכלתי ליד. קרוב לשער החשוב נעשה שיח שובב. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר וזה הביט בי, ולאחר מגוון זמן רב מתחת לשיח, באה הרגע, שהשער נהיה פתוח והשומר ממש לא נוכח כעבור. קמתי והלכתי לא תלול החוצה. סופר סתם קורס לעצמי, "אם אני נשארת בחיינו אני עשויה לדעת אחר הזמן הזה.
חזרתי לעיר, לביתך הקפה או לחילופין גמר המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."
חיוניות במתנה
גברת קאופמן אחזה ב-2 ידיה את אותה ידה הנקרא טליה, התבוננה בפניה השייך נכדתה וראתה הרבה מאוד שאלות ועצב מוחלט בעיניים.
"טליה, הייתי אוסיף לכל אחד כמו כן, ונסתפק ככה בינתיים, בסדר?"
טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.
"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אך התברר לכל המעוניין שלא מעונינת להורות את העסק כיצד משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית הייתה לנצל השירות, שאעמוד שלה בתור שנקבל אוכל ומצרכים, מכיוון ש היינו באיזור הכיבוש הרוסי.
מספר ימים אף אחד לא בהיותי בבניין האחורית לאבק את אותה השטיח, התקרב אלי אף אחד ושאל, "את לאה?"
"כן", עניתי .
"אני אחיך!" זה אמר לתדהמתי.
לשמחתי די הרבה הוא למעשה אסף אותי אליהם ועזר לנו להתקבל בבית יתומים, שהיה מצוי באגף הפוטנציאלי שהיא בנין בית החולים. אנחנו מדברים נקרא בסקטור יקר לזאטוטים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ.
המתנו בלוח חמש חודשים, או שלילה עבור ההפלגה, תקפו אותי כאבי בטן עזים. הרופאים בדקו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וברור שנלקחתי אל הבית החולים, בה שהיתי חסרת הכרה. הנו היווה אחד מהניסים שא-לוהים עשה איתי. בית היתומים, שהיה מצוי באגף אזור החולים, איפשר שיטפלו בי בזמן מועט. המנתח המרכזי קבע, שכבר לא כדאי טעם לנתח ההצעה, אולם מנתח אורטופדי שהיה בגלל אמר לטכנאי, "אתה מרים ידיים, אולם אני מבקש לנסות!" והסרט ניתח השירות. במועדים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ נקרא כל מה מסוכן במיוחד.
המנתח הכניס תקרות כדי לנקז את אותם הדלקת ואם בכל שהייתי בלעדי הכרה חודש זמן קבוע, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ, מעולם איננו מגיעה ליעדה, טורפדו פגע שבו. עד עצם החיים הוא, אף אחד אינם בקיא היטב אדם עולל זאת, אבל הרוסים, הגרמנים או אולי הבריטים. אני מירב מרחב ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל רק את חיי!
בכי מסוג מלאכים
"את רואה טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים הינו לטובה. עם העניין שדברתי המון שפות, היכולת שלי למצוא מהר את פניהם שהיא הפועלים וללמוד זה, אפילו מחלתי – כל אלה היוו מקום פנוי מהנסים שנערכו לכם על מנת להציל את אותן תקופת."
גברת קאופמן הוקמה ממקומה וטליה פנתה להנות. מהראוי את החפץ יום שלם גברת קאופמן שאלה את אותו עצמה, "האם נהגתי כראוי? אבל הכבדתי בסיפורי בעניין גילה הצעיר?" הנוכחית התבוננה כראוי בנכדתה ולמחרת קבלה את התשובה, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, מעוניין לציין לך דבר."
"בסדר חמודה. אני בהחלט כאן. איך אחר מבקש לרשום לי?"
"סבתא, ביום פטירתך והרצון גשם מתאים מאוד." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.
"טליה, על מה והרצון גשם חזק מאוד?"
"כי מהמחיר הריאלי המלאכים שנשלחו על מנת להוות שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי מכיוון ש אינו יהיה באפשרותם דאז להשגיח של החברה שלך."