אלה שהרימו נשק, אינן היו הגיבורים היחידים בשואה.
הזיכרון תופס חלק המתקיימות מטעם קדושה ביהדות.
"בשביל בני העם היהודי," מספרת אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון הנו מומלץ. אנשים מצווים להבין."
עם תום תפילת שחרית אנו צריכים מחבבים לעיין קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, יישום מקצוע, מלחמת עמלק, חטא העגל, ידע הוא כח מרים והשבת.
יש צורך כאן שילוב מוזר: שני הזכירות הראשונות הינן עדות לכוחו ששייך ל א-לוהים ולאהבתו את אותו בני ארץ ישראל, וציוני האמצעי שעיצבו אותנו כאומה – הרגעים הנעלים בייחוד שנותר לנו.
השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים בשיטת אחרי יציאת מצרים, ואחר באופן זה בגידת יחד מדינה בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לעסק שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שבזכותה היו לכולם את המים במדבר - בנושא שדיברה לשון הרע; והאחרונה היא השבת, חייו הקדוש בייחוד במשך שבוע, שמורכב כותבים חכמות אשר הוא 'מעין ענף הבא'.
הדבר נקרא הנמצא על כל זה אתם מצווים באותה מלה – "זָכור!" – החל בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים ביותר של החברה כעם?
הרב יוסף סולובייצ'יק הביא לפרסום בדבר רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות וילוץ מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים על פני תקופות. הזיכרון היהודי הינו הבסיס לזהותנו: יצאנו שיש להן ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו בשיתוף בהר סיני - והיינו יחד עם במחנות.
הזיכרון היהודי, לכן, משמש פעולה: כל אדם איננו זוכרים אבל למען להתאבל. "המסורת היהודית מעידה זמן רב לאבלות וגם מנהגים מרתקים," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות האלו ולתהליכים האלו מתוכנן גבול, והם מסתיימים. נוני לזיכרון לא מומלץ גמר. עליכם כוח בזיכרון."
מורשת רוחנית
פרבשטיין, מבית מגורים מעצב השיער בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בתקופת השואה, גדלה במעונו רווי זיכרונות מטעם העולם היהודי לצורך השואה.
זו גם נולדה בירושלים למשפחה הנקרא ידידי גור, והינה נינתו השייך הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר השני מגור, מחבר הספר "אמרי אמת", שהיווה מטרה ראשונה במעלה לנאצים כחלק מ בריחתו לארץ ב-1940.
אסתר פרבשטיין נולדה במדינת ישראל כעבור השואה. כנערה צעירה, הזו הייתה מודעת לכך שרבים מבני משפחתה נפטרו. זאת נקראה בנושא ביקום אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, מתוך ההבחנה שכנראה הוא למעשה ישמש הילד האחרונות, זכה 4 שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – בשביל אפשרות להשאיר ביקום לכמה שיותר נרצחים.
בימי ילדותה מתפעל נודעה בביתה מיטה אחרת לניצולים, שהיו אמורים לכול - החלו ב בנחמה רוחנית וכלה בשטח בלילה. "אנשים יכנסו לבקר אותנו, מכיוון ש אינם היה לו אשת אחר", הזו נזכרת. "הם היוו בודדים כולו, אז כל אחד ארגנו לקבלן וגם את אותם החתונות."
ההיסטוריה, הכולל ההיסטוריה שהיא השואה, נכתבת בהתאם השאלות ששואלים את אותם עצמם ההיסטוריונים פה מחקריהם ומאמריהם.
"אם נשאל, 'מה השיגו לנו הגרמנים?' הפיתרון תיהיה בעיקרם כאב וסבל", הזאת מציגה. "הכאב והסבל יכולים להיות בוודאות עיקריים ואמיתיים, אבל יחד עם זאת אך ורק תמונה קטנה."
"בסתר רעם" שואל שאלה אחרת: כיצד הצלחנו לשרוד?
חוקרי שואה רבים ומגוונים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית שהיא עם ישראל בשואה, ותיעדו את הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, את אותם צניחתה של חנה סנש מאחורי קווי האויב, רק את לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות או לחילופין את כל הבריחה מסוביבור. יצירתה המתקיימות מטעם פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את הכוח להוסיף הלאה, לשמור אודות אנושיותם?
זו חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים אחרים. בסתר רעם מתעד את הייעוד שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, לדוגמא אפילו בשואה עצמה.
בסתר רעם מגלה כיצד היו הרבנים מבין המנהיגים הראשונים שהבינו רק את תוכניותיהם של הנאצים, ומפרט רק את ניסיונותיהם ליצור הסכנה לידיעת הציבור – בקריאה לתגובה בריאותית ורוחנית. טופס מרשים סופר הינו בדיקה, הוא לתחום הוא למעשה, של הכרזתו המפורסמת הנקרא אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, אחת בלבד ההבנות הראשונות בנוגע להיקף תוכניותיהם מטעם הנאצים, שיש להן קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, כמה חודשים בסיום פרסום הכרוז המתקיימות מטעם קובנר (כשמדובר באותה זמן רב, טרום עידן האינטרנט, 5 חודשים אינם רווח מרכזי בתאריך פרסום).
מפתיע לקנות, שהמסמך האחרונות מראה את אותן האיום הנאצי באותה בהירות לדוגמא המסמך הווילנאי. איך חיוני במיוחד לציון כי שקריאתו שהיא קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – מגיעה בעקבות רציחות המוניות בווילנה, לעומת שבוורשה וכו' אינן היו רציחות אם טרנספורטים.
בסתר רעם קורא תיגר על גבי ההנחה האקדמית הנפוצה שמנהיגים מסורתיים ממש לא זיהו את אותן האיום הנאצי עד אינה הגיבו אליו, ומגלה שבשנים הראשונות מטעם "הפיתרון הסופי", לפעמים שיש הרבנים המקומיים הכתובת הראשונה שביקשו הנמלטים מהמחנות – רק אחת או גם הבורחים שימשו מאמינים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שהדבר נהיה בדרך זו, אף כיוון שבאירופה שלפני מלחמת הבריאה השנייה, שימשו הרבנים מנהיגיהן המאושרים ששייך ל הקהילות וגם בגלל שהנמלטים "היו צריכים אך ורק מישהו שיאמין לשיער," הזו מספרת, "אלא גם מישהו שייתן למקום אמונה."
לתפיסת העולם הרבנית הינה אפשרות ממש גדולה יותר להכיל את כל המציאות שמצפה ליהדות אירופה. ממש שהיו לדירה קלוש "סיבות מכילות, כדאיות ופסיכולוגיות, אינו להאמין לזוועה", זוהי מראה, אפילו שהרבנים אף "גדלו על אודות היסטוריה יהודית". היכרותם הקרובה יחד אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה להם אמון מהיר באירופה החיצון, מהם שהציב יחד עם זאת בשטח ישתנה בעיקר מזה שהיא לא מעטים מחבריהם, שראו רק את עצמם גרמנים אם אוסטריים לגמרי, ובשל ככה שלא יכלו להכיל את אותה הפקטיקה שהממשלה שאליהם עצמם מבקש להרוג בכל זאת מכיוון יהדותם. "לאנשים רבים שימש מחסום פסיכולוגי", זו גם מסבירה.
זה, היו הרבנים דרוכים יותר לזנק לאות הסכנה. רק אחת הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, זאת סיפור מאמציו ששייך ל הרב יהושע איתן אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא רק את כך באושוויץ, לרכוש עם את האזהרה שהגיעה לחדר בעזרת אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות השייך השלטונות, נקרא הביא לפרסום לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, בית 4 מגיעה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני בהחלט ועמי להשמיד להרוג ולאבד. סופר סתם ספרדי לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."
דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.
בסתר רעם מתעד את אותן תפקידן כבד-המשקל ששייך ל השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו לצורך עבודת הזמן, מורכב מהם המגבלות בהסתרת יהדותו מטעם אלו אם העמדת פנים ארציות כלא יהודי, במידה ש מותר להחביא ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות מגוונות על גבי ניסיונות ליצור ולהחזיר את כל ילדים קטנים הנסתרים הנ''ל עם סיומה של המלחמה.
הצלת רבנים
במשך השנים, הושם עיקרון אדיר ונערכו מחקרים עדכניים יודעי דבר לגבי הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר מהראוי מחשבה הוקדשה להצלת הרבנים, עד שהרבנים נטשו את אותה קהילותיהם ונמלטו למבטחי מדינה ישראל או גם ארה"ב.
פרבשטיין אינם מקבלת את זה.
"רק תלכו ל'יד ושם'," היא מציגה, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם הנקרא מאוד עיר וכפר. הרבה המוחלט מעיד שרב היישוב שימש בכל שיער."
עובדה אותם מתועדת בתוך בבסתר רעם, שסוקר אחר הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: אם מיהו יכול לצרוך אפשר טרף למען להינצל; במקרה ש מותר להימנע ממזון ממש לא חוקי, עד מובן העובדות לגווע ברעב; איך לקבור אחר גופות הנפטרים; האם מותר להאיץ את אותו מותו השייך אדם; חתונה וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה במיוחד והנפוצה ביותר", העובדות לתת אומדן אלו יחיה וזה ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.
"התמונה המפוצצת זו שהרבנים נשארו בעזרת קהילותיהם, וחיזקו אותם", מראה פרבשטיין.
בגדול, בהתאם ל בסתר רעם, הרבנים סומנו אפשרות הנאצים. המעצב מפרט את כל ההשפלה הציבורית שניתנה קבוע לרבנים ול"גברים שנראו כמו למשל רבנים". "הגרמנים חיפשו זו ראשונים", מספרת פרבשטיין. "בכל פולין, הוא רק מעטים שרדו."
אזי בשביל מה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?
קודם, זוהי מסבירה, סיפורי הצלתם ששייך ל הרבנים מעוררי התפעלות ומשכנעים, וסיפרו זאת מזמן לזמן, איך שנוצר רושם כאילו היו יותר הצלות כאלה איפה שהיה דה פקטו. כמו כן למטרה זו, ישנו גישה רחבה, שאין היא נאה לעיסוק השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים מסורתיים שאינם חרדיים בפקפוק ובנוסף גם בעוינות.
3, ואולי מה הכי חשוב, הנוכחית מספרת, הקהילה הדתית אינם לקחה מקום פנוי במחקר אותנטי ששייך ל השואה. וחוסר עניין זה בוודאי מספק תשובה בעיקר לשאלה בשביל מה התעלמו או לחילופין מאוד כאשר מדובר רחבת ידיים בכל מהמימד הרוחני של השואה. "אנשים חוקרים דבר שמוכר להם", זו מסבירה.
בשל זאת בדיוק הזו ייסדה בשנת 1994 רק את המרכז ללימודי השואה במכללה לנשים, שמטרתו היסודית זו לקדם ניתוח ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני מטעם השואה. עבודה המחקר הנוכחי נולד איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים של דמויות רבניות – דוקומנטים נדירים מטעם הצליחה לחפש אחרי בהקדמות לספרים שלא מומלץ מןשפעים לשואה.
מחקרים בני זמננו יודעי דבר וראויים לשבח הסבירו כיצד, מקיים, השיגו הנאצים את אותו הדבר שעשו. החוקרים שאלו את אותם עצמם על מה והאם הלכו בני העם היהיודי, במילותיו מסוג קובנר - "כצאן לטבח". אכן, אלו תיעדו את כל הגיבורים היהודיים שעמדו מחכה מול הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.
אך אינם אפשרי להבין שלוחמי הגטו והפרטיזנים השתכרו מהם אלו, בעוד שיתר ששת המיליונים היה מקובל בדרך ההפוכה. התמונה בהרבה מסובכת. "עכשיו, אנו מבצעים להרגיש את אותה ההתנגדות הרוחנית", אומרת פרבשטיין.
עם העשורים במקום ראשון לאחר השואה, לרוב ניצולים חרדיים אינו דיברו על מה שעברו, והשתתפו באחוזים נמוכים למעלה בפרוייקטים השייך תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) של סטיבן שפילברג, שתיעדה הוכחות וידיאו מהניצולים.
נמצא הוא למעשה מתחלף, זאת מראה, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אפילו מצורך להתאושש."
מלבד זאת לכך שהם כבר היו רוצים עת, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס זה בוודאי משתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה ששייך ל המכללה תופס אותו עלייה עקבית בעניין בתוכניות לימוד, שמיועדות לבתי טקסט ולמחנכים מסורתיים בארץ.
החרטום שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות הזאת שניצולים יודעי דבר נפטרו לצורך שהספיקו לתעד רק את סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר את כל ההיסטוריה בהסתמך בנושא חיוניים ענקית בארכיונים; במאגרי ששייך ל גנזך קידוש השם בני זוהר, גנזך שואה שמתמקד בחברה הדתית; כמו אף בהליך תיעוד וידיאו ששייך ל הובילה תוך שימוש הפרוייקט של שפילברג.
כל אלו מוסבר בחלקו ה-3 ששייך ל בסתר רעם, שמפרט את אותן תקופת הדת הפנימיים במחנות: אחר מאמצי היהודים להתפלל, את אותן השיטות המיוחדות שבהן זה קדשו בכל שיער שמיים, את אותן נאמנותם להגשת התורה, ואת מאמציהם לאחר השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר אנשי אמונה – "אלמנטים חיים ששימרו את אותם הדי-אן-אֶי השייך תוך שימוש מדינת ישראל, ואפשרו לעם לקום לתחייה בסיומה של השואה."
ברגעים האפלים בייחוד, יכלו זה ניצולים להבין - הם יש לזכור מתי יכולים להיות נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם חשוב לזכור שעמלק נטפל אליו בלעדי שום סיבה, בלי רחמים.
הינם זכרו.