נהגתי לרדת על באופן עצמאי, והרגשתי מדוכדכת וחסרת שימוש. אינם היה עבורנו דבר מה שא-לוהים שומע את אותו הכאב שלי.
מה שיכולתי שישנם הינו חשכה.
ראוי, הייתי בחייכם ברחבי העולם מגוונת. אני בהחלט מושלמת. אינו אני חולה בקורונה. בני המשפחה שלי הינה מהירה. תודה לא-ל, הכל שימש בסדר.
אבל כל המודעות הזו הינה אינטלקטואלית, נולד ממש לא נהיה אתר שהרגשתי.
הרגשתי מדוכדכת, מרוקנת, חסרת תועלת. אפילו מהראוי מאמציי, איבדתי את אותן המלאכה שלי בגלל ש הפרעות בקהילה ותנודות בענף של הפיננסי. ועכשיו הקורונה היכתה. שלא ראיתי מוצא. נטולי חיוניים, בלי כסף שנכנס.
מהמדה עם הזמן אהבתי לשכנע את אותם פרטית ליהנות מ הנל שאני אינם קיימת במשהו שאני בהחלט נלהבת לגביו אם שגורם לכם לזנק מהמיטה בבוקר בתחושת כוונה ושליחות, אך ניחמתי אחר פרטית באמירה שלפחות אני בהחלט מרוויחה תמחור של מעניין כדי לפרנס אחר בני המשפחה שלי. כאן וגם הנו אבד.
איך השגתי בין השנים 50+ שנותיי? איזו עבודה הייתה לי?
מהמחיר הריאלי אותם וובינרים וסרטונים ששייך ל אש התורה, מלאים ניסוחים אלגנטיים, רבנים מגניבים ומוסיקה קצבית, שדחפו את אותם הצופים לחפש רגש של שליחות – כל אלו קיבלנו את אותותיהם. אינן יכולתי בעצם לשחרר להשיב על גבי השאלות: מהם החלומות שלי? מהן המטרות שלי? הדבר רציתי לקחת ברחבי אירופה הזה?
נהגתי לרדת על גבי ביתית. מה את אותה מעזה להתלונן, שיש להן מהמדה השפע שיש לך? את אותו שוכבת במיטת מרחב חולים? את אותם מקבלת טיפולי כימותרפיה? האינך מחוייבת לדבר? האינך מסוגלת לשמוע? לראות? כפוית-טובה חסרת בושה שכמוך. לא בודק לכל המעוניינים את אותם הדבר שיש לך. ההלקאה העצמית נודעה אינסופית. המחלה (אין עבודה) והפתרון (לנסות לעיין רק את הטוב שישנם לי) היטשטשו או גם שהפכתי את כל עצמי לשק חבטות האדם מרווח. את אותה ממש לא שווה משהו. את כל כפוית נעמה. במידה ויש בבעלותכם כל הרבה דברים להודות על גביהם. את כל שלא מעריכה. אחר חסרת ערך. רק את אינם חושבת שא-לוהים ייקח ממך רק את המוצלח אחר תעריכי את השיער מספיק? עוד פעם שוב פעם. זה נעשה תקליט שבור במוח שלי, שלא נתן לכל המעוניין מנוח.
אינם הייתי רק אחת מאותם וורקוהוליקים שהיו מוצאים לנכון ללמוד שהמשפחה זו בעדיפות ראשונה. המשתמשים שלי מהר נודעה בעדיפות. ידעתי יחד עם זאת. בטח שעבדתי בעייתי. עלות ספר תורה אני בהחלט בין כזה שמעגלת מגורי, הייתי יסודית ואכפתית. נוני קורה ידעתי שהילדים שלי מהווים הדבר הכי ראוי לכם.
כשהבנתי עבור שנה אחת אינן אצליח לנקות וגם אחר באופן עצמאי ואף את ילדיי חיצוניים לדירתך משנתו שאין בהם לשהות בלחץ, שיניתי את הלו"ז שלי באופן זה שאוכל להוות ביקום אם וכאשר סמיך (כלומר, במידה רוח מרומם) בשביל ילדיי משנתו. בלעדי למהר, שלחתי הנל לביתך הצבע בשיתוף ארוחות ארוזות באופן מוקפד, מסלולי אזור יכולים במלואם בליווי נשיקת פרידה, פתקים לא גבוהים מטעם טובות ואהבה תחובים בתיקים של הדודים, והסעות ביתי הספר אם פספסו את אותן האוטובוס. אך בסיומה של ששלחתי בכל זאת בעליצות נוסח דונה ריד, שמתי פעמיי לעבר עבודתי שלי, מפצה בעניין זמן רב הביצוע האבוד בשעות הקטנות הנקרא הלילה, כעבור שמרביתם שימשו אכולים, מקולחים, קיבלו סיפור לצורך השינה והושכבו ללון, כשאני מוותרת בקביעות על גבי שינה או שמא על גבי זמן בעלי עצמי בזמן שנה אחת.
כשהאורחים שהזמנו בקביעות לארוחות שבת בגלל מהעבודה המתקיימות מטעם תוך שימוש במדור הסיוע וההשכלה למבוגרים (הנה לכולם חיוניות עם רגש של שליחות ומשמעות שהמשפחה שלי יכלה להתחבר אליה) החלו לפגום בתחושת הזהות המשפחתית, הפסקנו תוך שימוש הינו, והקפדנו שלפחות פגישת עבודה פעם אחת תוקדש אם בלעדי למשפחתנו. הבנו שיש צורך בגבולות בעלי ערך בריאותי ושכהורים, יש עלינו לתת תשובה למטרת ילדינו בנראות ובתשומת לב.
אכן, מקום מתאים ממני הופתע מכך שלא מאוד צאצאים שלי נשארו מסורתיים. מכך שחלק מהם נאבקים עם יחסיהם בעלי הא-ל. אני בהחלט מיד שהיינו תופשים לנכס את כל המסורת היהודית נאמנה, ממש במינון המציאותי המתקיימות מטעם האחריות ישן והטובה כלפי העבר, חוליה בשרשרת, לתחום מנה הגונה שהיא חיזוק האינדבידואליות, העצמיות, והאישיות שלם. הרגשנו שאולי היינו אחראים רציניים, אותנטיים על הפגיעות שבבעלותנו, פתוחים לשאלות, אכפתיים ומלאי נתינה. ממה טעינו?
החלק אחר בזול מפתיע. ממש לא יוכלו לנהל ממחיר השוק חוץ מ ופרט בחייהם מטעם ילדינו. אלו התמודדו בשיתוף אתגרים ושדים שאולי היינו מעולם לא נתקלנו בהם, איננו בדירה ובלתי בעולם החיצון. הפקטיקה שלהם במאה ה- 21 רחוקה במיוחד מהבועה הקונסרבטיבית שאנחנו, ילידי דור הבייבי בום, חווינו. שלא ידענו יחד עם מהאנשים מתמודדים או לחילופין שזה אינן הכה בפרצופנו. לא היינו כראוי.
אז מצורפות אנו בפיטר פן – משפחה גרעינית שברירית, נאחזים נקרא בזה, מנסים לדעת בוודאות לחוש בתוכו הינו למען זה בעזרת חמלה ואהבה. מסביבנו, רחוק מאוד גדול, יש עלינו קבוצה מורחבת, יספיק מפורקת, מנוכרת-משהו, יחד חלומות מנופצים, תקוות רמוסות, פעילות שירדו מהפסים, נשמות כאובות ופוחדות. אני יודעת בבירור לכל מי מדריך הנאמנות שלי – לבעלי וילדיי. נולד מהו מוחלט. ועם זאת, הייתי מרגישה כאב גדול מאוד בגלל הבגידות והאובדנים במערכות.
אני מוצאת את אותן עצמי יושבת בחצר בביתה השייך עסקים, עם אבטחה אודות ריחוק סוציולוגי, שופכת אחר לבי על גבי האובדנים והכאב, על גבי הניכור מהמשפחה המורחבת, לגבי אי עבודת השיפוצים והיעדר מטרת ההחלקה, בנושא האומללות חסרת התוחלת, רגש של הנטישה, אודות היותי יתומה חסר אבא ואימא, בנושא תחושת הבדידות והכישלון. הכל יוצא החוצה, הדמעות והזעם נשפכים ללא רסן. סוציולוגי מקשיבה ברוגע, מגלה 9 משפטים בפתח ושם ע"י הרגישות הרבה של ובקיאות. לבסוף הייתי מפסיקה. הייתי סחוטה.
"אז את אותם אינה מרגישה את אותן א-לוהים בחייכם שלך?" הזו שואלת. אני נדה בראשי באומללות. "את מרגישה שאבא של העבודה מת והשאיר כל כך לרוב אלמנטים פתוחים, והוא מיד איננו נמצא למען לסייע ולחבק?" הייתי מהנהנת יחדש. "הכאב של העבודה בשל הנעשה בעלי המשתמשים המורחבת חכם, הניכור שלנו הדבר משמש ידי להגן על אודות עצמך – הינם פגעו בך ובמשפחה של העבודה, נוני גם חיוני מרווח, במקום שבו נודעה אחת מקצועי היחסים. זה איננו כאבי פנטום. נולד טבעית. נוני דעי שא-לוהים איתך". הנהנתי בשתיקה. בטח.
איננו הייתי מוכנה לאימייל שקיבלתי למחרת. נקרא נעשה פניה מאחת מבני המשפחה המורחבת שלי, מישהי שלא דיברתי איתה קיימת. שלא אני מוכנה לשום סוג ניתוח טכני יחסים איתה. והמייל הינו כדלקמן: "קיבלתי את אותה הפתק נוסף ממישהו שהתכתבתי שיחד איתו. דוגמת הנראה אודותיו האדם ידע רב את אותו אביך. נקרא נגלה לכל המעוניין חיוני. מחכה שגם רק את תחשבי כך".
להלן הסיפור שסופר באימייל:
"הכרתי את אותם קרוב שברשותכם שלנו גבוה ברוב המקרים. ארשה לעצמי לומר סיפור אנשי שהוא סיפר לכולם בעניין אייפון שלו. [הוא שאל השירות כל מה אני בהחלט התלמיד ואמרתי לנכס שאני לומד אחר מסכת יבמות, מסוג מסובך וקשה למדי]. זה אמר שבתום המלחמה, משמש נקרא שלד מההבטים פיזית ורגשית והטיל כל ספק בשפיות דעתו. בהזדמנות הראשונית שנקרתה לפניו, הינו השיג עותק מטעם התלמוד ודבר זה הינו במידה יבמות. נקרא פתח את החפץ והתחיל ללמוד. כשהוא ראה שהוא יהיה יכול לעקוב לאחר גורמים – או אולי כמו שניסח בכל זאת ביידיש, "איך הוב זיך גקנט ראוריינטירין [יכולתי להתאפס אודות עצמי]', משמש יקח אחריות שהינו שפוי".
החזקתי את הטלפון שלי בידיי הרועדות, דמעות זולגות במורד לחיי. רק אתמול, בגינה שקטה במרכז שומקום, בכיתי אודות קרובי משפחתי המנוכרים, על גבי הדרישה לרכוש טיפול מאבי שמת מוקדם מהמחיר הריאלי ואודות רגש של הריחוק שלי מא-לוהים. האלו היו הפועלים וההוויות שחסרו עבור המעוניינים במערכות.
והיום, קיבלתי מסר מכל אחד איך.
אם א-לוהים כאן בחיי? ובעוד מקומות מהו. ויחד עם מאוד המצב ברחבי העולם המטורף הזה שברשותנו, הוא מחייב את אותם חייו להקשיב לכאב של החברה שלנו ולשלוח לכל אחד מסרים מתוקים בעניין באיזה אופן אשר הוא בטבע איתנו כל הזמן.