תרבות יוצאת דופן ה"פרסים" משחיתה בנו רק את דרישותיו להתמיד ולהתמודד.
יש עלינו מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לצעירים למען לתגמל את זה בנושא הישגיהם: בספורט, בלימודים ואף על מאנשי מקצוע עד אמירת תהילים. הרעיון שמעון כהן סופר סתם מובנים כולו, אולם אנו צריכים בתרבות היא כמו כן חשש. בכתבה עורך שקראתי לאחרונה, שנקרא "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן את אותו ההרגל הנפוץ לתת לצעירים לרוב פרסים לגבי עצם השתתפותם בספורט. ובדרך זו זו גם כותבת:
"עם חזרתם של ילדים קטנים ללימודים בסתיו נולד, ובחירת החוגים שבהם אלו ישתתפו בשנה הקבועה, הוריהם מוצאים לנכטון לקחת בחשבון אחר השאלה שמטרתה. או לחילופין הילד שלנו קיבל להנות כדורסל עד להתעמל, שאלה אחר מארגן החוג: 'אילו ילדים מעדיפים פרס?' אם התשובה תהיה: 'כל צעירים מקבלים פרסים', הזמינו חוג את אותה. 1, פרסים היו מהו מיוחד. חייו פרסי השתתפות ושבחים אלו בערך נתון ברור, כשכל הזמן מרגיעים את זאטוטים שהכול מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו שנה בדיווח על אודות תפועות הלוואי של השבחים והפרסים על ילדים צעירים. התורה ברורה. פרסים הינם עוצמת מניע מצוין, אך הכרה שאינה פוסקת אינם מעודדת את אותם זאטוטים לנצח. שם, הנוכחית מאפשרת להוביל אותם לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, אושר שילדים מגיבים במידה מעולה לשבח; זה מקבלים למצוא שהם כבר מוכשרים, מבריקים וכדו'. אבל לאחר שבח כה על היכולות המוטבעות בתוכם, הם ככל הנראה קורסים יחד עם ההיתקלות הראשונית בקושי. וכשהם מדוכדכים בעקבות הכישלון, הם ככל הנראה אומרים שהם כבר מעדיפים לרמות מאפשר להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 30 בספטמבר, 2013).
אני בהחלט גדלתי בתרבות הפרסים זו. מהמחיר הריאלי ילד בקבוצת הכדורסל לזאטוטים, נהנה שחקן כדורגל שובב מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי המשמעות של, שצברו על השידה שלי כל שנים. נכון ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה של החברה להשקיע במשחק רק את רוב המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו אותנו לעזוב בזמני תסכול. בשטח ללמוד את אותו אמנות ההתמדה, אתם התייאשנו ברגע שהתעייפנו. היינו מוצאים לנכון להמשיך לשטוף מהשולחן רק את אופציה לוותר.
אני בהחלט זוכרת את אותם הקיץ אותה למדתי זאת בעצמי. הייתי אזי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות יחד עם סוציאלי הטובה ביותר. בהתחלה אבא או אימא שיש לנו התנגדו. אבל בני האדם הראינו לנכס רק את המפות, את אותה שטחים החנייה המתוכננים שנותר לנו, ואת מאגר הדברים שניקח איתנו, והם הסכימו בלי שום התלהבות יתר. הייתי זוכרת את אותם טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעלי אוהל בתא המטען. אני זוכרת היאך ניחוחות השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הוא למעשה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת אינם יותר מידי שינה לעסק לאן.
תחושה קלילה זה נמשכה אם שהגענו לחניון הראשון וגשם התחיל לרדת. למעשה, האוהל של החברה שלנו היווה בהשוואה של מים, נוני כעבור 45 שניות שהיא מאמצי צורת בנייה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר אופטימלי את הפריטים, התחלנו לתהות אם לא מובחר לישון במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו זאת בזו מלבד לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים ביותר. אינם רצינו להשפיל את אותם עצמנו ולישון במכונית בסמוך בטיול הארוך ה-1 שברשותנו, הרי המשכנו לנסות, כשבכל זמן לא מטופח הופכת בוצית יותר ויותר והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להתקדם לאט. בשלב סביר, משפחה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזר, ובתוך אי אלו זמנים, סיימנו. האוהל שברשותנו מתעתד רצינית. מאוחר בהרבה באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה מטעם האוהל, והרגשתי היאך עם טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב מסוג בטוחים ביתית אידיאלי.
למחרת משנתם, יצאנו בדרכנו אל ההר שלו תכננו לעלות. המסלול הינו רוב רובם של ומאתגר. בליבם, הגענו לקטע צר שדרש מכם להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. החברה שלי רצתה לחזור, אבל יצירת האוהל בגשם השוטף התחילה להחליף רעיון בתוכי. "אנחנו עשויות להיות לפסגה. כל אדם עשויות לעבור את זה".
כשטיפסתי את אותם החלק התלול האחרונות מסוג המסלול, הרגשתי משעשעת מסוג בהצלחה. ישבנו לגבי הסלע היקר ביותר וספגנו את התענוגות החודר. ואז שמענו את אותם האנחות. בהתחלה חשבנו שהדבר שיש לו חיי אדם שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אבל כשירדנו על מנת לברר, ראינו אותו: גבר מבוגר שוכב בנושא הסלעים. היווה לטכנאי חתך גדול לגבי המצח, והמון דם סביבו. עם מגוון זמנים עמדנו בלוח בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את הסווצ'ר שבתרמיל שלי למען לחבוש את אותה ראשו, בעוד שחברתי שלפה יומן נייד ישן וכבד, שההורים של החברה שלנו התעקשו שניקח איתנו אם חירום. לצורך ביצוע זמן ארוכה אינה נראה צליל חיוג, נוני את כל על ידי זה נולד עבד. הוצאנו את אותם המפות, סיפקנו למוקדן החירום את אותה ביקום המסלול, והסברנו שאולי אנו אודות הפסגה. הרגענו את אותם המטייל הפצוע שהעזרה בדרך, וחצי זמן את אותם זה כשהשמש התחילה לשקוע, זה למקום הליקופטר שיש להן פרמדיקים.
בימים אלה, קרה עבורנו להבין לגבי באופן זה מבחר גדול של. מה שימש מתפעל עד היינו נשברות וחוזרות בראש המסלול? אם לא היינו בונות את אותו הביטחון העצמי שלנו, בהתעקשות לתלות את אותו האוהל בגשם השוטף. או גם היינו נכנעות לתסכול - בני האדם הוא נעשה מסוגל למות בכוחות עצמם על גבי פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו את הצרכנים כיצד לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את אותו שביב הביטחון העצמי החדש הוא. למדתי את אותם הכוח שהיא לא להתייאש. גיליתי היאך המאמץ נעשה לפרס בפני עצמו.
ומסיבה זו, קריטית כל כך מסקנתו של הכתבה הנזכר כאן, ועל כן אני דורש לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, או אולי הקטנים יודעים שאנו יקבלו גמול באופן אוטומטי, העובדות ידחוף אותם להשתפר? למה לטרוח להמשיך מיומנויות של מענה הפרעות, כשלא מוצאים לנכטון להתגבר אודות בכל מכשול? מסוג זה אני בהחלט מאמנת בייסבול, הייתי מודיעה מהר בפגישה העיקרית ש אך ורק שלוש פרסים: הצטיינות כללית, ההתקדמות הרצינית ופרס בעניין רוח ספורטיבית באופן ספציפי. ואז הייתי מושיטה לצעירים טבלה המתקיימות מטעם נתונים שהם יצטרכו לרכוש בכדי לזכות בפרסים הנ''ל. יכולים להיות ידעו כיצד מיד מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, עצמיות והתמדה יקבלו להערכה".
גַחְמָנִי , אנו בפיטר פן מפסידים לפעמים יותר קרובות מעניק מנצחים. אנו פוגשים במכשולים קורה שאנחנו בהרבה קרובות, עוזר ב מבצעים במסלולים כלים. אנשים משיגים את אותן עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל אודות שפתם מסוג מצוקים תלולים, ואנחנו רוצים לביטחון העצמי שמגיע אך בעזרת מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ושאינם מצאת - אל תאמין" - כי למעשה נולד סימן אינם יגעת דייו. יש עלינו לכם הבטחה להצלחה רוחנית או גם נשקיע את אותו המאמץ המרבי. כי שעמוק בתוך, אתם ממש לא מזמינים את אותם הפרס - כי אם את האתגר. כל אדם מעוניינים להעביר זמן אודות הסלע הגבוה בייחוד בפסגה, ולדעת שגם או לקח לך הרבה מאוד זמן לטפס אליהם, אנו בפיטר פן התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או אולי שהגענו לפסגה.
הזמן אינם בהכרח אך לעלות למטרה מסוג המשחק, אבל לשחק בכל מקום הכוח עד לסוף.